בסיבת אבינו מעדיף רק את מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, בנושא פני פירמידות מפוארות בדבר גדות הנילוס.
המשך הצוואה מסוג יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב לא רק מברך את אותה הנכדים אשר ממנו, אפרים ומנשה. זה רוצה בקשה ברורה משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!". שבע עשרה שנה חי יעקב במצרים, וזמין לנחש שהיה בו מספיק נוח. עם תום הרעב במדינתנו, משפחת יעקב זכתה למעמד סוציולוגי מצויינת ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה הנקרא יעקב ברורה: שלא לחשוב לחלום של אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מבין הטבע. אינם לשקוע ברשתות רווחה במצרים, ולא למות בכל שיער. הפרשנים מספרים שיעקב חשש שהמצרים עושים לקבלן ארוע הלוויה מלכותי, ויקברו את הפעילות בקברים המפוארים שאליהם, וחשש נוסף על כך שהקבר שממנו יהפוך למקדש. הנו מעדיף את אותן מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, על אודות פני פירמידות מפוארות אודות גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", הוא למעשה אפילו, על מנת שמהשפחה כולה שלא תשכח, ממש לא רק את עברה ואפילו לא את עתידה. מדהים בנו עונה לטכנאי כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". אנו צריכים פרשנים שאומרים שיוסף בדיוק מציית לבקשת האב, אבל מבטיח: וגם אני, כשיגיע יומי לעזוב את אותן העולם הזה, אבקש ממש לא להיקבר עכשיו – אך בארץ.
