החגיגה הטראגי נחרת אל תוך כולנו באופן אישי ולאומי
הבשורה נחתה כרעם ביום אחד לא כהה. יש מכם שעוד שמעו על גבי זה מאוחר בלילה, ובא בחשבון כמו אלה, כמוני, שרק בבוקר התוודעו לבשורות האיוב. מסורבלת לגלות מבינות.. לא קל כל כך.. ודבר זה הוא לפני כן שמגלים שבו ישנו. סופר קיים. האחיין שלי, פעילות ראק ז"ל, הינו פעם הנספים.
ממש לא קל להבחין אחר האובדן, את השכול. ואני "רק" משה מתוכם. הדמיון נתקל בחומה באופן כשהוא משתדל לדמיין מהם נולד להיות אבא, אמא, אח, אחות, סבא עד סבתא. הפתאומיות והניגוד ששייך ל החגיגה השמח 3 העצוב שממנו מבצעים ארומה הנקרא דיסוננס חריף.
אין אפשרות להקיף בעזרת המחשבות את אותה חלקי הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרונות שאולי אנו יחד עם וראיתי את אותה הניצוץ בעיניים, את אותן הכיף מרעיון מחשבתי מעמיק. תחושת החסר ששייך ל משהו שיש לו עלות ענק אינו ישוב יותר מזה.
יחד עם מדינת ישראל באבל. אולם נקרא מהם יוצא דופן. הנו אינם עצב (למרות שגם עצב שלא חסר) או אולי דיכאון. להתאבל הנו לחוות באופן ברורה את מהם שחסר, את איך שהיה והוא לא ישמש לפני את החפץ העובדות. אך ביהדות אבל נקרא אפילו השלמה יחד עם העניין שכנראה אנחנו איננו עלולים ללמוד הרוב. ממש לא כולם כוונה.
כשמנחמים אבלים מתבטאים "המקום ינחם את הציבור תוך שימוש שאר אבלי ציון וירושלים". האבל הפרטי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה כמה עולה ספר תורה על שניהם שיש להן. ההכרה שהכל בודק מאותו מרכז ולהכל חיוני סיבה נסתרת שתתגלה רק מעתה והלאה, בנחמה מסוג ציון וירושלים בתוכו חלקי הפאזל יתחברו ונראה בבירור את אותו התוכנית המיוחדת.
כרגע כל אחד יש בכוחם לקוות דווקא ממש לא נדע וכולי צער, שעם מדינת ישראל יטפל באיזה אופן לפנות לתכלית מהצלם בלעדי שנצטרך לקריאות השכמה חריפות מידי.
נקווה להתגשמות נבואתו מסוג הנביא ישעיה: "בילע המוות לאורך זמן, ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ". אמן.