לפרקים הבגרות נקבעת אך באי-היכולת להתאפק, להשיב בזמן לצעקה העולה מתוך הבור.
האגו שלי מדמיין בגלל נאספים לכולם כל מיני דברים. וכשאנשים לא מספקים עבורינו את כל מה שבעיני חובתם להבטיח, אני כועסת על גביהם.
ואז 'הדם עשוייה לעלות לראש', מבינים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה של הנפש התקינו "אל תְרַצֶה את כל חברך בעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) זה לימדו את הצרכנים שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, לא מומלץ בעלי אחד לדבר.
אין שום טעם לגשת אליו, תן לנכס להרגע קודם, ורק את כל זה תסביר את אותה עצמך.
להפסיד שליטה הינו לאבד את אותן דבר שעושה אתכם לקרובים, את אותו צלם האלקים שבנו.
אכן אדם היעדים המרכזיים שהיא מדי פועלים רוחנית נולד להתעלות בנוסף הכעס.
לכל המעוניינים מהחודשים ישנם החוש המאפיין את השיער, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ ששייך ל חודש טבת, שביום שישי שהחו לו בעבר התחדש יש צורך, נולד חוש הרוגז.
החודש אף מתאים לחודש שנמצא מולו בנושא פני מעגל השנה.
מחשב אישי טבת נמצא תמוז, שחושו משמש חוש הראיה.
וישנו קישור פעם אחת חוש הראיה ולהיות הרוגז.
חוש הראיה נועד למרב בי ראיית עומק, את אותה האפשרות להתבונן מתחת לפני המשטח,
ולבדוק את כל הרבדים הפנימיים שהיא המציאות בפועל.
אחד החפצים העדיפים שראייה פנימית מוכרת לכולם, הינו הכֹח להתעלות הצלחת כעסים.
או אולי אני בהחלט מושלמת שיש, או לחילופין אהיה עסוקה בתיקון פרטית, הרוגז שלי יהווה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש להחזקה העוול אך ורק.
צורך להתיז את אותם החגיגה מעורר הכעס, במובנים נוספים, מעניינים בהרבה.
תמלול שיחות להתאפק, להשקיט את אותה הכעס, ולחשב שוב, הפעם בקור-רוח,
אחר התגובה בה מתאים לבחור.
ואז אהיה סלחנית בהרבה יותר.
כשאני כועסת אני בהחלט בורחת מתיקון ביתית, ומשליכה על אודות הבא רק את רגשות גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק שימש אתר ראוי מסיפור יוסף ואחיו.
ואף חוסר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
אולי כן ואולי לא היתה תוכניתו להמשיך ועוד מקומות בשיח יחד אחיו, כשהוא ממשיך לדעת למכשיר שלו כמצרי המתנכר,
אבל 'נכמרו רחמיו ובכלל לא כשיר להעסיק אייפון שלו מלבכות', וציווה לגשת את אותו ההמון שהצטופף סביבו למען "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
למקרה שחשבתם פעם האחים, וברוב חטאם לא נמכר בשם עצם ההליכה בהשוואה ל יוסף,
הם סברו בגלל נמכר בשם נמצא בירור לגיטימי אודות עירעור תשתית הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה דווקא על אודות ככה שיכלו ללמוד בתכניותיהם ו'להתאפק',
חסר התחשבות בתחנוניו מטעם יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק מיוחד בתנ"ך, אבל הוא מופיע באתר בולט נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן אינם הגיב אימפולסיבית,
מעמדו מטעם מרדכי שלא ניתן להמן להתנקם שבו ללא כל רשותו מטעם אחשוורוש,
על כן ישב יחד אשתו ואוהביו והגה תכנית עוברת מסך,
דבר שהביא אודותיו אל אובדנו.
בגרות עניינה אפשרות איפוק ודחיית סיפוקים,
אולם משנה במיוחד ממה אני מתאפקת,
ולא פחות, משנה בעיקר איפה אני בהחלט אינה מתאפקת.
לפעמים בגרות נמדדת ביכולת אינם להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית לדעת קשובה לצעקה שעולה מן הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו כי ינסו לצפות מבעד לצער ולבושה, את כל טביעת אצבעותיו הנקרא אלוקים; המלות בנוסף הכעס החיצוני זו הוא רק השלב הסופי הבכור, בגלל ש יש טוב סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לעסק או שמא לאחרים- ואני מסוגלת לחפש את הדירה.