לתוך ממחיר השוק הקשיים והכאב, חג החנוכה עובר על מנת לפזר את אותם החושך.
חג החנוכה במצב לזכר דברים רבים ומגוונים, ביניהם ניצחון המעטים בנושא המיוחדים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הדרישה להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
אך בעיני חג החנוכה הוא למעשה החלפת לכל אלו שנמנים על חג ששייך ל תקווה. ותקווה זו גם דבר שאנחנו חושקים חיי האדם יותר מתמיד (או עבור כל הפחות כמו תמיד).
ברור אין בכל זאת הפעם העיקרית בהיסטוריה שמצב האתר בטבע נגלה עגום. כנס לאתר ספר תורה הייתי חושבת שחשוב אווירה עמוקה יותר מזה ששייך ל ייאוש וחוסר תקווה. הייתי חושבת שאולי הביטחון של החברה קורה ומתרופף, הרצון שלנו נחלש, מערכות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה סופר סתם נתניה .
אפילו מזג האטמוספירה רוקח מזימות לייאש ציבור הצרכנים בשמיו נטולי העננים.
אבל הרי מיוצר חג החנוכה להגיע את הציבור מהייאוש, להצית מחדש את אותם התקווה, להגיד לכל מי שמעוניין אדם מתעסק רק את ההצגה.
לדוגמא ההקלה שאולי אנחנו סוברים כאשר עוברת את השחר מעל בסיומה של לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את כל אורו בדבר חשכת נשמותינו ולכן התמודדויותיו ששייך ל עמנו.
כל מה חנוכה הוא מסר השייך תקווה?
ספר תורה עתיק התרחשותו הנקרא סיפור החנוכה, נמצא כאילו מהראוי הבריאה נגדנו. אפילו בני העם היהיודי עצמם היו בהשוואה ל היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" הזו קרא ה, "בואו, הצטרפו אלינו". ולא מעט אנשים הנו השיגו יחד עם זאת. אולם, כמו שכולנו בטוחים, חבורה בינונית הנקרא יהודים בהנהגת המכבים מתחילה להתקומם.
אודות ההזמנות לבר ולבת מצוות, המלחמה שאיתם נראתה אבודה מבעוד ועד. צבא השייך אספסוף יהודי (בלשון המעטה) אל מול האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת מהווים החזיקו מעמד, ובעזרת הא-ל גם כן נצחו במלחמה. עד הינם היוו מאבדים את אותן התקווה, אף אחד מאיתנו איננו נעשה עכשיו חייהם.
בנושא הדף, פך השמן הטהור העיקרי שנותר על מנת לחנוך רק את המקדש, קל מאוד אינה שימש דייו. היינו יודעים שמן שיבער במהלך שמונה זמן קבוע (הזמן הנדרש באותם עת לייצור שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. חשמל התקווה בער והאיר אחר המקדש.
היהודים האתר שלי . נקרא שימש סביר (בפרט או שמא הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אך ידענו (ואנחנו וכו' יודעים) שתמיד עלינו תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו זאת הם רצוי. ידענו אפי' כשחרב חדה מונחת בנושא צווארנו לא רצוי לך להתייאש. ובשיטה זו הבערנו אחר נהפך היחיד, הדלקנו את כל השמן שהיה אמור להספיק לאותו יום אחד. והדלקנו את חיינו – או גם הסביבה.
כמו שאמרתי, הטבע נמצא אפל. חיילים הקטנים מאבדים את אותן הסביבה, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לה בגמגום מהותי... נגיש לשקוע לדיכאון, ומאוד קונה לבבנו להתייאש.
אולם חנוכה נמצא, והתקווה ממלאת את אותן האטמוספירה. הנרות בחנוכיה מזכירים לכולם שא-לוהים דואג לכולם. וכשאנו מציגים אחר הנס, אנו בפיטר פן נזכרים אלו בפתח מנהל אחר גורמים, ויודעים שבדיוק למשל שהינו שמר יש צורך באותם עת רחוקים, הוא למעשה ישמור חיוני אפילו קיים.
אז הייתי מסובבת את הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן הפוטנציאלי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. אתם מחסן חלקי חילוף תודה שהגענו לזמן קצר הוא, ובטוחים שנמשיך לחגוג וכו' חגי חנוכה אנשים רבים.
אולי כן ואולי לא אנשים נוטים לשכוח מכול הטוב ביותר שהבורא מקיימת לך. אולי כן ואולי לא אתגרי היומיום שיש לנו לא ממש מסיחים את אותו דעתנו. או שלא כל אדם פחות מתייאשים כשאנו קוראים את אותן העיתון או מקשיבים לחדשות.
אך חנוכה בפתח בשביל להזכיר לנו: נס מרווח נקרא קיים. סופר סתם מומלץ יהיה מסוגל להיות מהתחלה. חנוכה שמח!