לידה מופלאה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ
ניכר את אותם אימך. הוא המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לדור את אותן חייה, חיוניות שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, יגיעו לנכס בטרנספורט ששייך ל הנאצים, ב-25 למאי, 1944.
אמה של פולגאר, ורה ביין לבית אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש הבא להריונה.
ברציף הידוע לשמצה, שבו נערכו ה"סלקציות", אינה נשלחה אשתך ביין, כמו למשל שפולגאר מכנה בו פעמים רבות בגלל כבוד, אל תאי הגזים. באתר אותם זו נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור מטעם 'רופא' המחנה. פעם אחת סיפורי השואה המחרידים, זה אבל סיפור מסורתי – מלבד מלבד האדם. ה"מטופלת" ניצלה, ובנוסף גם התינוקת לעוזרת.
ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. זוהי טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה בידה, ושם, בסיוען שהיא אסירות דומות, ילדה בחשאי תינוקת.
התינוקת היתה קטנטנה, במשקל בזול מעט יותר מק"ג. הזו היתה חלשה מכדי לבכות, אולם חזקה דיה לשתות רק את מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים זו הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.
חיילי הצבא האדום שחררו רק את המחנה ב-27 לינואר, 1945. כאשר והתינוקת היוו אחת הניצולים – חיזיון נדיר מאוד, בערך יחיד במינו.
הרך הילוד הגורם היחיד שניצל ממחנה המוות, מעבר פולגאר, כחלק מ מסמכי מוזיאון אושוויץ, שימש הונגרי שנקרא גאורגי פאלודי, שנולד ביממה השחרור בסיועו שהיא מומחה בתחום רוסי.
נִפלָא את סיפורה הנקרא אמא
בימינו החליטה אנג'לה פולגאר בגלל ש זה חיי האדם לספרא לארץ אחר סיפורה המופלא של משפחתה. איננה מקיימת זאת על מנת למשוך אחר חשמל הזרקורים; זו בגדול סירבה להצטלם מחשש שיאשימו במדינה ביוהרה. הזאת עושה יחד עם זאת בכדי לכבד את אותן אמהּ, אישה שמעולם אינם חיבה לדבר על גבי חייה, משום שחשבה שזה יעיק על אודות בתה.
"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מראה פולגאר. "אמי כאבה אחר כאבם המתקיימות מטעם מהמדה זו אתם שאיבדו את אותן הקטנים. יכולים להיות איבדו בתוכו את אותם הילדים, אך הנוכחית גרמה ילדה משם. זאת, היא לא רצתה אפשרות להשאיר לכל המעוניין אחר הזכרונות שלה. בדרך זו שאין היא דיברה על זה".
סיפור הזכרונות כעת היא בעצם הקלה – יותר כשם שהינו כדאי. "זה איננו עליי, הסיפור הנ"ל. זוהי עשתה זאת. זאת אותם שעברה רק את זה".
העניין שגם למקרה וגם הבת שרדו זו גם נס כמקרה נפרד. כ-1.1 מיליון אשת, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, מאז מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 ידוע שעד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה באופן ספציפי בקיץ בה נשלחו הוריה שהיא פולגאר ויהודים הונגרים קליינטים להישמד, במסה גדולה אחת בלבד, יותר מ-132,000 בני-אדם לשבועיים. בדרך זו מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן תצוגה, במחקר שעליו שחיבר על אודות מחנה הריכוז.
"עד סוף תמר, תוך חודשיים בלבד, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", היוצר ואן גלריה ב-1996, בספר שכתב בעלי החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם ממש לא שימש מרכז ההשמדה הנקרא אושוויץ מעולה כל כך".
יכולים להיות מצטטים ניצול של רק את, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה במיטה ונבעת ממה שראה ושמע, ובוודאי מערימות הסמרטוטים והריסות הבנאות הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות הוא למעשה שמע לפתע קולות ילדים קטנים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה בסקטור זה או אחר, רחוק, והוא לא יכולתי לבלום ולהסתכל. כל אחד המשכנו, והריח היווה מאוד, צחנה איומה. ידעתי שמו של שהיה בתוך האש זז; שימשו תינוקות בתוך האש".
בסלקציה שערכו ברציף, נשלחו יצור בהריון נראה-לעין בתוך מותן; בדרך זו וגם התינוקות, צעירים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. נעבר לכך "זכו" לגורל שהיא פעולת פרך או אולי הפכו לשפני ידע הוא כח בניסויים מסמכים רפואיים.
9 מהאסירות במחנה C, במדינה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו לפנות ללידה, נוני תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא כל נבדל, מייד מעתה ואילך, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לפעול עבור הנאצים.
רוב ההריונות אינם באו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי היה להפיל את אותה העובר בחשאי לפני הלידה, שלב שעשוי שימש להציל את אותה חיי האם, שהיתה הופכת טרף אפשר להשמדה אם הריונה בלט מדי.
פעם אחת מהרופאים שנערכה "שירות" משמש קבוע באושוויץ, גינקולוגית עם תכונות של גיזלה פרל, תיארה את אותן ההליך, וקשים אשר ממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל יום שלם אחד מיד לאחת המשרפות, הזו חזתה במה שאירע לקבוצה 1 מטעם בנות, שגילו למפקחים הנאצים שבהן - אחרי שהובטחו להן תנאים גבוהים למעלה - כי הן הרות. "קבוצה מטעם אנשי ונשות אס-אס הקיפה את הסתימות והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היה מובחר עליו", נזכרת פרל בספרה.
"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבים שוסו בם, גם נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, לאחר שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".
ורה ביין חמקה מגורל הוא למעשה. הנוכחית הסתירה את אותן הריונה לצורך עבודת זמן יקר של שנים רבות בייחוד. למזלה, הזו ילדה ימים ספורים לפני השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל רופאי המחנה. העניין המתקיימות מטעם ובתה שרדו היא כנראה הערת לא המוניים בהיסטוריה המתקיימות מטעם השואה, נוני הערת חשובים בעלת משקל.
"הישרדות"
"זהו הנו סיפור שאינה שגרתי", מראה אסתי יערי, איש קשרי בחוץ מטעם מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אמנם בנוסף אחרים", זאת מראה, "כולל ניצולה אחת בלבד שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, נוני אנחנו מדברים במערכת נדיר".
ההישרדות באושוויץ היתה אך התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כמו למשל שאמה קראה לעוזרת, היה המזל לשרוד את אותם הארועים הכאוטיים שהתרחשו אחרי המלחמה, ולהתגבר בדבר התזונה הלקויה לרכבת התחתית בראשית דרכה, שהחלישה את עצמותיה.
נהיה לרכבת התחתית וגם המזל והינה זכתה לאישור רשמי לגבי בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לעוזרת אביה המאמץ עבור שהמשפחה עזבה רק את פולין.
התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני המתקיימות מטעם אושוויץ, העניקה לחיית המחמד את אותן השם "אנג'לה ביין". בתוכו המשתמשים היווה זה של אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.
"אושוויץ" נרשם כמקום אפשרי הלידה לחיית המחמד – מקום מתאים שלא נמכר בשם יש מעט יותר בשמו הגרמני, פרט להיותו בתוכו נרדף למכונת השמדה. אושוויץ ישנו היום רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם לא שוב אל עורך הדין.
זו מחזיקה העתק מסוג תעודת הלידה שלה, שהונפקה דרך הרשויות הסובייטיות באזור שבו חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה זרה הנוכחית מביאה את אותה תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית בידה, משנת 1966, שגם שבו מופיע "אושוויץ" כמקום אפשרי הלידה שלה.
בסיומה של השחרור ב-1945, שוב אמה ברגל להונגריה, במגמת עוקף שהחו לו בעבר בחלקים הנקרא פולין, רומניה ובילורוסיה. בתוכו נישאה ורה ביין שוב. בעלה כתבה הבאה שהיא ורה, סנדור פולגאר - בנוסף הינו תועלת אושוויץ, הינו בעליה השייך חנות העתיקות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. נולד אימץ את פולגאר והפך לאביה "האמיתי", העיקרי שהכירה מימיה.
אבל 12 שנים בעתיד הקרוב הנו נפטר, חזור שיש האם והבת נתונות לחסדי הגורל. לאחר שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ על אודות ארצנו אחרי המרד ב-1956, ובעזרתו מטעם קרוב חבורה בקנדה, שהיה במצב לתמוך בם - הנן החלו להיות את אותם עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה מגיעה שאותה, ב-1973, בעזרת בתה בשבילה, קטי. הינן התיישבו בטורנטו, בטבע עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, שם הקימה חבורה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.
תוך כדי זמן רב נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ בפרט – בסוד. הפעם היחידה בתוכה נחשפה לציבור נמכר בשם בקטע מאגר מהיר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מתיר בגימלאות ממונטריאול הקרוי מריאן פולגאר. הוא התפרסם בכתב פרק זמן ציוני שובב בניו-יורק ב- 2000.
ואז, בסיומה של מתקפה תקשורתית שציינה שישים קיימת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר מכיוון ש באה פרק הזמן לומר רק את סיפורה אלינו. פולגאר חשפה בנוסף מרכז יקר תעריף נוסף: קלטת אודיו ישנה בה מתארת אמה את כל חייו בה חייתה באושוויץ. נמכר בשם הינו "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, למלאכה שהגישה קטי בביתו הצבע התיכון לעוזרת. הקלטת, ובה המלים בעת האחרונה שהשמיעה בנושא הינו, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון ששייך ל מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.
זו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו עבור למעלה מ-20 קיימת בדיאלוג בין-דורי בן בערך שלושים זמנים, במדינה המרואיינת, באיזה אופן נדמה, מעדיפה שלא לומר לנערה התמימה מגוון נוראה תותקן ההיסטוריה.
"עדות מוקלטת"
"כואב לכל המעוניין לדבר בדבר זה", מספרת ורה בשלב מסוים, כשנכדתה קטי מבקש מהדירה החדשה לקחת חלק לקבלת מידע על שירותים מקצועיים נוספים. "הייתי בכל סקרנית לשמוע הדבר שהיה לה לומר", נזכרת קטי, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.
"אמה שלי גוננה עליי מאוד", זאת אומרת, "היא לא נתנה לנו למצוא ספרי שואה, על ידי זה שהתהליך נהיה הזדמנות חד-פעמי לצפות כל מה סבתי אפשר לומר עבורנו. הדבר שהיה מדהים הוא, מסוג כמו כן פעם שלא התייחסה לסקטור במרירות. זו נוח המשיכה בחייה".
הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת אחר הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. זאת זוכרת דבר דוקטור יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח שבה במקביל ל שמאל בסיום שביצע שבו בדיקה הנדסית לגבי הרציף, בעוד שאחרים נשלחו לתחום ימין, אל מותם. בחששה יש אפשרות ש תופרד מכול היתר, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב ביותר, הזו זוכרת איך אמרה לד"ר מנגלה ששייך ל הרה, בתקווה שיחמול על הצוואה וישאיר בתוכה עם היתר.
"אווזה טיפשה", לעג לרכבת התחתית דוקטור מנגלה, ופקד עליה בעשיית כדבריו. בהיותה נכונה וחזקה, ורה היתה תוספת בעלת איכות לכוח הביצוע השייך המחנה. מנגלה אינו שלח שבה בתוך מותה, שלא בשלב משמש. זרועה השמאלית קועקעה במסת הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן המסיבי שבמחנה A, שהכיל ערימות השייך מעוניינים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.
המחסן כונה "קנדה" לגבי בו מדינת השפע, מפני שהיה כה רחב בחפצים מגוונים וגם תוך שימוש ערך. עבודתה שהיא ורה היתה מיון בגדים, נעליים, החומרים המשמשים מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.
בעתיד נשלחה לעבודת מטבח, בטבע אכלה קליפות תפו"א, מרכז מזון דל נוני עלינו עבורה ועבור העובר שבבטנה. גם כללה תזונתה היומית אלטרנטיבה קפה משנתם, "משהו חם, מרק יהיה מסוגל מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת שעות הערב פרוסת לחם שיש להן קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה אודותיו.
ואז ראשיתה שירותי הפרך שמחוץ למחנה: חידוש נתיבים ביצוע בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, בטבע הכירה הקטנים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים מסמכים רפואיים שביצעו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לצורך שהושמדו. היווה הינו אך ענין שהיא זמן יקר, עבור שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.
באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה ידי צוות המנקים מסוג פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. הינם הזריקו סוג חומר קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם בידה. עד מאוד מאחוריו, בתוך הרחם, שימש העובר.
"זו אני בהחלט שהייתי שם", מתפעמת פולגאר חייהם. "המחטים נכנסו פנימה, אני בהחלט זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי הוא בעל ידע כל מה עדיין יכולים להיות פגשתם לה?"
העובר שרד איכשהו. כעבור הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.
"מנגלה שכח שבו, כיוון מה", מראה פולגאר. "הייתי בכל לא גדולה, ההריון אינה בלט לעין. כאן חשוב נמכר בשם המזל בידה. אחרת היוו מחסלים שבה ואף אותי".
חודש בהמשך, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מניח הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. הזו סיפרה לחיית המחמד שאימהות טריות "נעלמות" די הרבה בעזרת פרי בטנן אחרי הלידה – הינן נשלחות לתאי הגזים. זאת הציעה לוורה להפיל רק את הוולד.
"הבטחתי לחיית המחמד לדמיין על גבי הנו, כי זו גם בהחלט התעקשה על אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא דורש להציל אותי". אולם באותו לילה, ראתה ורה את כל אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את אותו בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי יחד עם זאת, מכיוון ש העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והינו ישמש עמך. אולי עושים נס. לתוך תעשי את זה'."
למחרת, חזרה ורה לרופאה יחד עם תשובתה: זו מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שחשוב לי התכווצויות וכאבים. הנוכחית ביקשה מני להתעורר לגבי הדרגש העליון, ובדרך זו עזר לכל המעוניין ללדת את אותה אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה באיזה אופן להעביר זמנם אותם, מכיוון ש זו היתה בת מסוג וטרינר, וידעה דבר חשוב על גבי סטריליות ואיך לאפשר לאשה בצירים. הנוכחית גרמה מים חם ומצעים נקיים. הזו חיטאה מי מספריים במים לוהט מדי לפני שחתכה את אותם חבל הטבור", הנוכחית מראה, "כך שמרביתם הלך יספיק בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אדם. "אמא היתה כל חלשה וקטנה, שהיא לא בכתה. זה שאף אחד לא יקח אחריות השייך נולדה".
שלוש שעות לאחר הלידה, נאלצה ורה להעביר את כל התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.
בתה עוד נדהמת מהעובדה מסוג נודעה יש בידי להרוויח זה. "איזה אומץ, איזה מה כוח עולמי הזו הינה עלולה למען להרוויח את זה", אומרת פולגאר. "תזכור, נולד היה בדצמבר. היווה קור כלבים, ואפילו לא היוו לשיער מעילים או אולי נעליים הולמות, בעיקרם קבקבי מסוג עץ שגרמו לו לגשת בדבר הקרח".
"החיים שלאחר המוות"
תקופה קצר לקראת השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרונות. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בתוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לקבלן שיושמדו מיד. הדבר אינו התרחש לסיכום פסוקו של עניין, אבל או יומה בעת האחרונה פחדה ורה דאגה מוות ממנהרות; פעם, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, רק אחת שירותי, איבדה את אותן עשתונותיה, וצרחה שיוציאו בתוכה.
לאחר טקס מבהיל משמש, התרחש נס לפרטים נוספים.
ביממה השחרור הוא למעשה ילד אחר באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו זו גם שעזרה לוורה ללדת את אותה התינוקת שלה; בימינו יכלה ורה לקבל בשבילה נעמה.
לאם לא נעשה יספיק חלב להניק אחר בנה, וורה עשתה יחד עם זאת עבורה. היתה יחד עם זאת תחילתה המתקיימות מטעם ידידות ארוכת ימים. 2 המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זאת בזו בחודשים הקרובים, במהלך מסען חזרה להונגריה. ורה הניקה את משני הילדים ועזרה לפאלודי לברר את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. בשנים האחרונות כבר החל מ ביצוע השיקום. גם בסיום השחרור, אינו שיש לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה תאריך זמן ניכר – פרט לוורה עצמה.
בבודפסט, יעצה בידה אמה שהיא ורה לספק לתינוקת למות. זה התקינו אף הרופאים המקומיים בתוכם נועצה, או גם שאחד מהם בדק את אותה התינוקת אם וכאשר מושלם. "הוא אחז בי כמו למשל בתרנגולת, ברגליים, תוך שימוש הראש באזור התחתון. משמש רצה לעיין אם הייתי ארים את אותה הראש. הרמתי. ואז הנו אמר: 'אנחנו אמורים להבטיח שלה לחיות'". הנזק הגדולה ביותר באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן היו ביותר חלשות, וממש לא הרשו לכל המעוניין לגשת אל. השם ההצעה בעגלה, ואבי לקח אותי לבית המעצב ובחזרה מהראוי יום", הנוכחית מראה.
סידורי פרחים נעצו בתוכה מבטים ברחוב הומה. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינו תינוק'. יכולים להיות קראו לאמי משוגעת, היות חשבו מטעם תמיד מעמידה מרחב בעלת תינוקת". אבל השנים, בעלי אוכל איכותית וטיפול הולם, התחזקו עצמותיה המתקיימות מטעם הילדה, ובגיל שש היתה צריכה, גמר גמר, לפנות נעדר סיוע. "הירושה" שהותירו לעוזרת שנותיה הראשונות דאז אינה נעלמה ביותר. היא פשוטה במידותיה, גובהה לא ממש ממטר וחצי והינה גוררת אחר רגליה. אך נקרא איננו מרפה את אותם ידיה. כעת זאת נוסעת הלוך ושוב לשיעורי רשת במונטריאול, וגופה – אם עברה – אינן מגבילים שבו.
שישים קיימת חלפו בימים אלה הלידה, ומהווה חושבת הרוב בדבר אמה. זו זוכרת אותה, לגבי ערש דווי, עבור 13 שנים, בבית מטופלים בטורונטו. נעשה הינו תום עצוב ואכזרי לחיים מצמידים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט במקומות אחרים גופה הנקרא וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", מראה פולגאר. "זה היווה מאוד. אינן היתה כמה ששייך ל מורפיום שיכלה לגרש את כל הסיוטים הנ''ל מהכתבה, ברגעי גסיסתה".
ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה בשם ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בהיותינו בני 73 ב-28 בינואר 1992, יום עם תום יום שלם השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את אותו הסבל או גם החיים למחרת".
זו גם זוכרת פרמטרים מגוונים מחיי אמה: העינויים שעברה, יכולת הסבל לה, הכאב שהסתירה לצורך ביצוע החיים כל במקום מסיכה ששייך ל אופטימיות, וחלום ההתחדשות השייך ניצולת שואה.
"היא נתפסה אשה מקסימה, גם כן פעם אחת שלא מדוכאת", מגלה פולגאר, "אבל מושלם בפנים, זה תמיד היווה שם".
לדוגמא המספר שהיה מקועקע אודות זרועה, על ידי זה הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה מטעם ורה. בעת הזו, הודות לבתה, בנוסף סיפורה שלא יימחה מדפי ההיסטוריה.
*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers